מכון ברוקדייל פרסם את תוצאות המחקר הראשון בישראל שבדק את רמת הכשירות התרבותית בבתי חולים כלליים.

מממצאי המחקר:

• הציון הממוצע של כלל בתי החולים במדד הכשירות התרבותית הוא נמוך-בינוני (2.24 בסולם 0–4), וטווח הציונים הוא גדול ונע בין 0.7 ל-3.2.
• מניתוח ציוני מדד הכשירות התרבותית עולה כי רמת הכשירות התרבותית של בתי החולים אינה אחידה. כך למשל בתי חולים ממשלתיים הם הכשירים ביותר, אחריהם הציבוריים ולבסוף הפרטיים; בתי חולים שסיימו תהליך קבלת תו תקן של JCI (ארגון אמריקני המתמקד בבקרה של בטיחות החולה) הם ברמת כשירות גבוהה מאחרים; בתי חולים במחוזות דרום ומרכז כשירים יותר מאלה שבצפון ובירושלים.
• המרואיינים ציינו את תפקידן החשוב של הנחיות חוזר מנכ"ל בקידום תהליך ההתאמה התרבותית ואת חשיבות מעורבותם של מנהלי בתי החולים.
• הגורמים שהמרואיינים ציינו כמעכבים את תהליך ההתאמה התרבותית הם קושי בהבנה איך ליישם בפועל את הנחיות החוזר והעדרם של תקן לממונה כשירות תרבותית ושל משאבים ליישום השינויים הנדרשים.

מהממצאים עולה כי מספר כיווני פעולה יכולים לקדם את רמת הכשירות התרבותית: פרסום נספחים לחוזר מנכ"ל הכוללים הגדרות והנחיות ברורות ליישום הסטנדרטים בעניין איכות, תקינה ובקרה; הקצאת משאבים ייעודיים על-ידי משרד הבריאות; איגום משאבים ליצירת תשתית שיתופית של כלים וידע בין בתי החולים; הכנת תכנית עבודה שנתית לבית החולים; הקצאת תקן ממונה ומינוי ועדת היגוי בנושא בתוך בית החולים.

לצורך המחקר נבנו כלים יחודיים – כמותי ואיכותי, שאפשרו למדוד את רמת הכשירות התרבותית ב-35 בתי חולים, וגם להסביר את הגורמים שמקדמים וחוסמים את התהליך. כלי נוסף שפותח מודד את רמת הנגישות הלשונית של שילוט בבית החולים – וניתן להשתמש בו כדי לדעת עד כמה השילוט בארגון שלכם נגיש לדובר שפות אחרות.

אפשר לקרוא את הדוח כולו בקישור הבא (וכפי שתראו, אני הייתי אחד החוקרים השותפים למחקר).

מאמר שלי, שפורסם ב-2013, מקשר בין נוף לשוני (כלומר, הביטוי החזותי של שפות במרחב הציבורי) לבין המדיניות בארגון הציבורי כלפי הנגשה לשונית. במאמר אני בודקת נוף לשוני באחד מבתי-החולים בישראל, ומציעה מדדים לבדיקת הנגישות הלשונית של השילוט – מבחינת כמות ואיכות. ארגונים יוכלו להיעזר במדדים שבמאמר כדי לבדוק האם המידע במרחב הציבורי שלהם באמת מונגש לשונית.

ככה לא… (לא צולם בארגון ציבורי)

גם נגישות וגם חיוך

ארגונים ציבוריים (וגם כלכליים) מחפשים "מה יצא להם" מהפיכתם לכשירים-תרבותית. חברות כלכליות הבינו כבר כי על מנת להצליח בעסקים חוצי-לאום הם מוכרחים להפוך לכשירים-תרבותית. מעבר להיבט האנושי, כשירות תרבותית נותנת לארגון יתרונות רבים:

• עמידה בתנאי החוק – למשל: שירות שוויוני וצמצום פערים, נגישות לשירותים ועוד.
• חיסכון בזמן ובמשאבים (תקשורת יעילה ומכבדת, הימנעות מפעולות מיותרות, הימנעות מאיבוד עסקאות).
•  לקוחות שבעי רצון, שמרגישים רצויים, ושרמת החשש ואי-האמון שלהם פוחתת.
• עובדים שבעי רצון, לאור העובדה שהארגון לוקח בחשבון את תרבותם בתכנון השירות והפעילות.
• הפחתה של טעויות יקרות עקב בעיות-תקשורת ופערים תרבותיים. צמצום הסיכוי לתביעות על רקע פערי שפה שגרמו לשירות לקוי.
• נהלים וערוצים לפתור משברים וחיכוכים על רקע תרבותי ולשוני.

הנה כמה דוגמאות למחקרים בנושא:

• כשירות תרבותית בשוק תחרותי – מחקר אמריקני משנת 2012, שבדק מעל 100 בתי-חולים בקליפורניה, בדק את הקשר בין כשירות תרבותית ארגונית, יתרון תחרותי והכנסות.
• מנהלים מדברים על כשירות תרבותית – מנכ"לים של 60 בתי-חולים בארה"ב רואיינו על הסיבות שבשלן כדאי לארגון להיות כשיר תרבותית (איכות, שיווק, כספים וכולי)
• תכניות כשירות-תרבות, למשל, לאנשים בעלי מוגבלויות מושכות יותר משתתפים, אשר מסיימים את התוכנית ומדווחים על עליה בכמות הידע על מצבם, ושיפור ברווחה ובאיכות החיים.